"שוב לא שקט, שוב מתוח ובועט

מן גיל כזה כל אחד עובר את זה..."

את המילים האלה שר אריק איינשטיין ז"ל לפני יותר מעשרים שנים,

כנראה כבר אז ואולי גם לפני, זה מה שאפיין את גיל ההתבגרות.

יהודית רביץ מוסיפה:

"איזו מין ילדה...

מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד תמיד מרחוק...

מטילה ספק בעצמך בכל היתר, כל אחד חשוד,

מכולם מרחק של מטר..."

וגם...

בקליניקה פגשתי את גיל ההתבגרות, ממש ככה:

היא הייתה רק בת 16, אבל למודת ניסיון.
היא חוותה כבר כמה אכזבות ואספה כעסים רבים על העולם.
היא האמינה שאם משהו צריך להשתבש, הוא ישתבש.
היא לא האמינה שמישהו יכול להבין אותה, והיא בכתה לא מעט.

מבחוץ, היא הייתה ילדה יפייפיה, כזו שאי אפשר לא להביט בה בשנית.

מי שהסתכל עליה, לא יכול היה לדמיין את מה שמתחולל אצלה בפנים.

מצד שני, היא הייתה עקשנית, בבית ספר, בבית, הכל התנהל במאבק.

בדיוק ככה היא הגיעה לטיפול.

על פניו, ילדה מתפקדת, חכמה, לפעמים גם מחייכת,

מבפנים, מלאת קונפליקטים, קשיים ובדידות.

מי היה מאמין שבגיל צעיר כל כך, אפשר להרגיש עוצמות שכאלה,

מצד שני, זהו בדיוק הגיל להרגיש את כל אלה.

וככל שהיא הרגישה את זה בעוצמות גבוהות יותר, כך התרחקה, לא שיתפה,
והרגישה יותר ויותר שאף אחד לא מסוגל להבין אותה.

גיל ההתבגרות מזמן תהפוכות, עוצמות, סערות ורגעים קשים ביותר.

גיל ההתבגרות מזמן מאבקים קשים מול ההורים בפרט, ועולם המבוגרים בכלל.

גיל ההתבגרות מזמן מצבים חברתיים לא פשוטים.

גיל ההתבגרות מזמן חוויה של בחינה עצמית דקדקנית, ביקורת עצמית,
חוויות של השתייכות לצד דחייה, ובנייה מורכבת של הזהות העצמית.

ילדים בגיל ההתבגרות משדרים מסרים סותרים והפוכים, אז מה הם צריכים באמת???

שנעזוב אותם להיפגע ולטעות?!

שנדריך אותם בכל צעד?!

שנגיד להם מה לעשות?!

הסדרה האמריקאית '13 סיבות למה' טילטלה הורים רבים.

מדובר בסדרה, המבוססת על ספר, ומספרת על נערה הבוחרת להתאבד.
כל פרק בסדרה מתאר סיבה אחת למה בחרה במעשה הקיצוני הזה. לסדרה 13 פרקים, משמע 13 סיבות.

הסדרה מראה סיטואציות חברתיות ואישיות, אותן חווה האנה הגיבורה. חלקן "נורמטיביות" חלקן קיצוניות,

סיטואציות של הפצת תמונות ברשת, שיימינג, אלכוהול, אלימות פיזית ומינית.
לא מדובר כאן בנערה דחוייה וחלשה.
מדובר בנערה פיקחית, כריזמטית, עם לא מעט כוחות,
אלא שלצד אלו קיימים אצלה תחושות קשות של בדידות ודחייה.

בנוסף, הסדרה מקצינה את עולם המבוגרים ומוצגת כ'לא נגישה',
ההורים וצוות בית ספר מנוכרים וחסרי הבנה ורגישות.

הסדרה מציגה בדרך אמנם קיצונית אך אמיתית את אתגרי גיל ההתבגרות.
הגיל הסוער והמופלא הזה, ומשאירה אותנו הצופים, בעיקר אם אנחנו הורים לילדים בגיל הזה,
המומים, כואבים, מבוהלים וחסרי אונים.

ולאמיתו של דבר, זוהי החוויה של הורים רבים, גם במצבים נורמטיבים כביכול,
גם כשאין איום של אובדנות ברקע.

מה שאומר, שלהיות הורה לילד בגיל ההתבגרות מצריך יכולות על טבעיות,
אם יורשה לי לאמר, או לפחות לפתח אישיות מרובת פנים,
כדי להתמודד עם שינויי המצב רוח, הסערות והקיצוניות.

הורים רבים מגיעים אלי לקליניקה חסרי אונים ומיואשים.
הם לא מצליחים להבין מי זה הילד הזה שעומד מולם, איך מדברים איתו בלי שזה יהפוך למחול שדים,
איך מתקרבים אליו, ואיך יודעים באמת מה קורה שם בנפשו הצעירה והרכה.

הם אובדי עצות לגבי סיטואציות יומיומיות של בן/בת זוג, מיניות, לימודים, בילויים,
ותוהים כמה לאפשר וכמה להחליט, כמה לתת לו לחוות על בשרו, לטעות, להיכשל, להיפגע,
או למנוע ממנו את כל זה. והשאלה המטרידה ביותר היא כמה כוחות ומשאבים נפשיים יש לו להתמודד עם כל אלה.

 

שאלות קשות, שהופכות להיות מורכבות יותר כשמדובר בגוזל הקטן שלנו,
שביום בהיר אחד מגיע לגיל ההתבגרות.

רוצה להציע שני כיוונים משמעותיים להתנהלות מול מתבגרים:

-הראשונה, לשרטט איתם את הגבולות של ה"ייהרג ובל יעבור",
אך להשאיר מרחב גדול (בתוך הגבולות הללו) לבחירה אישית.
זה מצריך מאיתנו ההורים לחשוב ולהבין מה באמת חשוב ומוחלט בעיננו, ומה נתון למשא ומתן.
נושא המשא ומתן עם מתבגרים תורם רבות להתפתחות שלהם.
גם ההתלבטויות והבחירות חשובות והכרחיות לצמיחה והגדילה,
ואם ניקח מהם את אפשרות הבחירה, ונעשה את זה עבורם,
בסופו של דבר נפגע בהם.

-השני, נדגיש שאנחנו שם בשבילם לשתף, להתלבט, לחשוב ביחד. יהיו מחלוקות, לא נסכים על הכל,
אבל מה שלא מסכן אותו/ אותה בעיננו יישאר להחלטה ולבחירה האישית שלו/ שלה.
זהו מסר חשוב של 'אני סומך עליך'. גם אם תטעה, תיכשל, אני לצידך.

לאפשר בחירה עצמאית, מעביר בדיוק את אותו מסר חשוב ומהותי.