יצאתי מדעתי... אשוב בקרוב
יצאתי מדעתי... אשוב בקרוב
"אתמול זה קרה לי, פשוט יצאתי מדעתי, ואני פשוט לא מבינה איך היא הביאה אותי למצב הזה,
או יותר נכון, איך הבאתי את עצמי בעצם..."
כך סיפרה לי אתמול אמא לבת 10,
היא הרגישה האמא הכי נוראית בתבל, אבל אגלה לכם סוד, היא לא היחידה בתבל.
כן, כן, זה קורה לכולנו, גם לאלה שנראים רגועים ושמורים היטב.
משום מה, האינטרקציה הורה- ילד, יכולה להביא לתחושות עוצמתיות שלא ידענו על קיומם,
"איך הוא מצליח להוציא אותי מדעתי, הוא פשוט ירד מהפסים אתמול..."
גם את זה שמעתי, ולא רק מהורה אחד...
למה זה קורה?
הקשר הורה- ילד, מעצם היותו קשר כל כך קרוב, מזמן סיטואציות מורכבות.
סיטואציות של חוסר אונים גדול, סיטואציות של דאגה, בנוסף לאלו, הילד שלנו, הוא ממש חלק מאיתנו.
לימים אחורה, הוא באמת היה חלק מאיתנו, מהגוף שלנו, ואז ביום בהיר אחד, נפרדים מהסימביוזה הפיזית,
אבל ההיפרדות הנפשית לוקחת זמן... אצל רובינו אפילו שנים.
הקונפליקטים או הסיטואציות העדינות יכולות להיחוות שהן ממש קורות לנו, ולא רק לילד שלנו.
הקשר הזה, העוצמתי והמורכב הזה עשוי לעורר ויכוחים/ קונפליקטים נפיצים, עד נפיצים מאד.
ואז... זאת בדיוק ההרגשה-
יצאתי מדעתי, או 'הוא הוציא אותי מדעתי' או 'הביא אותי ל...', אבל למעשה, הוא/ היא לא עשו דבר,
או בעצם, עשו, ועוד איך עשו, אבל לא לנו, אלא לעצמם. וכאן חשוב להדגיש- 'תהליך היציאה מהדעת' היא שלנו.
איך זה קורה?
הילד שלנו, שהוא בעצם חלק מאיתנו, לוחץ לנו על נקודה רגישה.
בין אם הנקודה הזו קשורה בתכנים תוך אישיים, ובין אם בתכנים המעוררים דאגה או חרדה כלפי הילד,
הרי שבשני המקרים חשוב להבין מה הילד שלי מקפיץ שם אצלי.
אולי זאת החרדה לגבי העתיד שלו, או לעיתים אלו פרשנויות מרחיקות לכת שאנו עושים לאותה סיטואציה בודדת,
או עלבון אישי ממנו שמתחבר לתחושות או חוויות אישיות.
אני רוצה להציע שני כלים חשובים מאד עבורינו, עבור ילדינו ועבור הסיטואציות המאתגרות האלו.
בדרך כלל, אלו סיטואציות שאנחנו מרגישים כהורים לכודים או שהגענו לאיזה סוג של 'פינה', ואז המרחב פעולה/ חשיבה מצטמצם.
הכלי הראשון הוא- הרחבת המרחב, או במילים אחרות- השהיית תגובה.
דוגמאות: "אמא, תקני לי עכשיו...", "אבא, הוא מרביץ לי...",
גם סיטואציות כמו "אני קראתי/אמרתי לך כבר עשר פעמים..."
בטוחה שאתם כקוראים יכולים להעלות עוד סיטואציות רבות שכאלה,
שהמשותף להם שאנחנו מרגישים לכודים בין שתי אפשרויות בודדות, לחוצים, צריכים להגיב ברגע זה, אחרת... מה יקרה כאן...
חשוב להשהות את התגובה, לקחת פסק זמן, ובעצם להרחיב את מרחב הפעולה.
ובאותם רגעים בדיוק להזכיר לעצמנו שלכל סיטואציה יש הרבה יותר אפשרויות פעולה, הרבה יותר משתיים.
אם אתייחס לדוגמא הפשוטה של 'אמא, תקני לי עכשיו', כאמא, אני מרגישה שהתשובות האפשריות הן כן אקנה או לא אקנה.
אני מתחילה להילחץ כי אם אסכים, בעצם אכנע ללחץ, ואם לא, יש סיכוי שהכעס וחוסר השביעות רצון יתעורר בעוצמות.
אם אני מרגישה לחוצה/ לכודה בסיטואציה, זה הזמן להשהיית תגובה.
הילד שלי ילמד מיומנות חשובה בשבילו (לעצור, לחשוב, להתאפק), ואני אוכל להגיב לסיטואציה בצורה רגועה ושקולה.
לילד אגיד באותו הרגע "אני לא יכולה לקבל החלטה בלחץ, תן לי לחשוב על זה כמה דקות/ יומיים...".
אין ספק שבפעמים הראשונות הלחץ יימשך מצד הילד (כי כך הוא רגיל, או שבאמת מאד מאד רוצה...),
אבל אם אהיה מספיק עקבית הוא יבין שבלחץ הוא לא ישיג את מבוקשו, ובהמשך ילמד בעצמו להשהות את התגובות של עצמו.
"תן לי לחשוב על זה, אני מתלבטת מאד...", או "אני רוצה להתייעץ עם אבא ולא להחליט ברגע זה...".
מסר נוסף שעובר באמירות האלו- אני לוקחת את הבקשות שלך ברצינות, הן חשובות לי.
כלי שני- משא ומתן, שגם הוא מקנה לילד מיומנות חשובה, שתשמש אותו גם במקומות נוספים בחייו.
המשא ומתן יכול להגיע רק במצב רגוע ולא בלחץ, כמו שאומרים "לא מנהלים משא ומתן תחת אש...",
כך נכון גם בבית.
הילד ילמד לשכנע, להביא טיעונים בעניין, ואולי גם לראות צדדים נוספים לאותו מצב, ולקבל החלטה שקולה.
וכל זאת, אני מדגישה שוב, במצב רגוע, שאפשר לדבר ולנהל את המשא ומתן, וכך להגיע להסכמה או אפילו לפשרה.
מעניין אתכם לשמוע עוד?
מוזמנים לכתוב אלי למייל סיטואציות מאתגרות נוספות...
מחכה לשמוע.
