הבדידות שבהורות
הבדידות שבהורות
הפעם בחרתי לגעת בנושא שלא מרבים לדבר עליו.
הפעם הנושא נוגע בכל אחד ואחת מאיתנו, בין אם הורים המגדלים בזוג,
ובין אם הורים המגדלים ילדיהם בנפרד.
אני יכולה להגיד שיש בתפקיד הזה של ההורות, מן הבדידות.
חישבו לרגע-
האם כל ההורים מאושרים עם הילדים שלהם?
האם כל ההורים נהנים מכל רגע במחיצתם?
ברור שלא.
כולנו בני אדם, עם רגעים טובים יותר ופחות,
עם רגעים רגועים יותר ופחות, עם יכולת להיות קשוב (יותר ופחות)...
הורים רבים מבינים שאצל כולם יש קשיים,
לכולם יש ימים קשים, בקרים קשים, מצבים קשים,
לכולם יש דאגות כאלה ואחרות, עומסים ולחצים...
אצל כולם יש לפחות קושי אחד (בדגש על לפחות!)- ההשכמה בבוקר, התארגנות ערב,
קשיים בלימודים, או קשיים חברתיים, או כאלה ואחרים.
אבל גם אם ברור שלכולם יש קשיים, ולא רק לי,
החוויה היא אחרת כשמדובר בילדים שלנו...
הדאגות לשלומם, והחרדה אליהם, תופסים עוצמות שלא ניתנות להבנה...
ההרגשה היא שצריך להגן עליהם, ללמד אותם, לעשות, להייטיב...
כמה עומס... כמה ציפיות מעצמינו...
וכשהציפיות לא מתממשות, מתחילות לצוץ אכזבות וכעס עצמי.
איזה מורכב זה להיות הורה...
איזה תפקיד מלא, עוצמתי ומציף...
וכל אלה נמצאים בדיאלוג פנימי, שלעיתים קרובות גם לא מובן עד הסוף, ובטח שלא מאורגן במחשבות ומילים...
כשמסתכלים החוצה, על הורים אחרים, לא רואים את כל העוצמות האלה...
החוויה היא שכולם מצליחים: מצליחים להיות רגועים איכשהו, להיות קשובים,
להגיב בצורה הכי נכונה וטובה.
יש משהו מאד בודד בלהיות הורה... אפילו אם זה זוג...
אז נכון שכל ילד אחר מהשני, ונכון שכל אחד מיוחד בדרכו,
ונכון שכל הורה לפעמים מרגיש שנכשל, שלא הבין, שלא הצליח להכיל...
ועם כל זאת, החוויה הזאת של הבדידות היא הקשה מכל.
בטח בשלב זה של הכתבה אתם אומרים לעצמכם:
"נו... אז זה מה שיש... מה אפשר לעשות?"
אם תשאלו אותי, אמליץ לכם חד משמעית להצטרף לקבוצת הורים.
כן, אם אתם מתחברים לתחושת הבדידות הזו, השכיחה בהורות,
קבוצות הורים עשויים לתת מענה לתחושה הזאת.
מעבר למידע ולכלים החשובים המועברים בפורום הקבוצתי,
חשובה לא פחות התחושת ביחד, ההבנה ש'הדשא של השכן לא בהכרח ירוק יותר',
שבכל בית יש את אותם הקשיים, או דומים לשלי.
ואין יותר אמיתי מהחוויה של ההורה עצמו:
"ניסיתי למצוא תשובות בספרים, הייתי הולכת לחנויות ספרים ומחפשת את הספר שיתן לי תשובה, כמה קראתי... ולא מצאתי... בקבוצה, מצאתי כל כך הרבה תשובות, רק מההקשבה להורים אחרים"
"כמה זה מרגיע להסתכל על הורים אחרים, שניראים טובים, קשובים, סבלנים, ולשמוע שגם הם צורחים לפעמים, חוזרים מיום עבודה עצבנים ומחכים רק שתגיע השעה שמונה...
חזרתי הבייתה רגועה ;-)...
כמה משמעותית החוויה הקבוצתית של שיתף ולמידה,
וכמה משמעותי לא להיות בודד בתוך עולם ההורות הזה.
המציף והמוצף באתגרים, בשאלות, בתהיות,
פעלתי נכון? הגבתי נכון?
לא פגעתי באוצר שלי עם מילה מוגזמת?
רגשות האשמה נולדות עם הולדת הילד הבכור, ולא עוזבות לעולם,
ממליצה לנהל את התחושות האלו בקבוצה, ולא שינהלו אתכם.