אמא ואבא, תקנו לי כבר נייד

אמא, אני רוצה כבר טלפון נייד

האתגרים הניצבים בפני ילדים ובני נוער בימינו הם עצומים,
והפערים בין עולם הילדים ועולם המבוגרים רק הולכים וגדלים.
דור המסכים, כך מכונה הדור של הילדים שלנו,
הוא דור של ילדים שנולדו לתוך עידן טכנולוגי מתקדם,
שבו מרבית האינפורמציה והתקשורת נעשית באמצעות ודרך המסך.

זה לא מפתיע שבתקופה שכזו,
הדילמות המרכזיות הניצבות בפני הורים רבים קשורות במסכים:
כמה זמן מהיממה לאפשר שימוש במסכים (אייפד/ מחשב/ פלייסטשן וכו')/
האם לעקוב אחר הנייד של הילד שלי ולקרוא שם את ההתכתבויות/
לתת או לא לתת נייד לילד, ואם כן, באיזה גיל.

כן, נושא הנייד, הצמוד אל הילד מהבוקר עד הלילה מעורר הרבה דילמות, חששות, דאגות,
ובעיקר תחושה שההורה מאבד את השליטה על הילד שלו.
מחד, ההורה מרגיש שהילד "בר השגה" בכל רגע נתון,
ומאידך, הילד חשוף לתכנים, עליהם להורה יכולת שליטה חלקית.

הורים רבים מרגישים תחת מכבש גדול כשמדובר על מתן נייד לילדיהם.
מופעלים לחצים, מתעוררים ויכוחים, וטיעונים רבים נשמעים,
כמו: "לכולם יש...", "אני אפסיד פעילויות והתארגנויות כיתתיות...",
"אני חייב/ת בשביל להיות עצמאי..." וכו',
ומהצד השני ניצבים הורים מבולבלים ותוהים לגבי המכשיר החכם הזה,
אצל ילדיהם הצעיר והתמים.

אני סבורה כי השאלה המהותית בנושא 'כן/ לא נייד לילד'
היא איך מכינים את הילד לשימוש נכון ומושכל בכלי הזה,
ולא אם 'כן/ לא נייד'.
זאת מאחר ואני מאמינה כי מתישהו יקבל הילד נייד,
אם לא בכיתה ג', אז בד'/ ה'/ ו'... אז חשוב שידע ויבין כי הכלי הזה עשוי להיות מועיל,
אך גם מסוכן ופוגעני.

בואו נשווה את השימוש בנייד לרישיון נהיגה,
כשהילד יגיע לגיל המתאים לרישיון נהיגה, הוא יעבור שיעורים,
תיאוריה, טסט, ואנחנו עוד נלווה אותו מספר חודשים, כדי שיוכל להשתמש בכלי הזה להנאה, בעצמאות אך גם בביטחון ובטיחות.

כך גם הנייד.
כלי שמייצר עצמאות, רשתות וקשרים בין אישיים, אך יש לו גם סכנות,
שאליהן, הורים רבים אינם ערים.

אינם ערים, שהמכשיר "התמים" הזה מלא בסכנות, פיתויים ואתגרים רגשיים.

מדוע?

הסיבה היא פשוטה-

הדור שלנו, ההורים, לא גדל בתוך הטכנולוגיה הזו, לחברה הזו,
ולכן, פחות מבין ומודע להשלכות של העולם הוירטואלי.

 אז איך מכינים את הילד לשימוש נכון בנייד?

-יוצרים מסגרת זמן סבירה לשימוש בנייד, וגם מסגרת זמן שהנייד מונח בצד (ארוחות/ חברים וכו').

-יוצרים תקשורת פתוחה בבית שבה משתפים על מיקרים שקרו או עלולים לקרות בנייד/ קבוצות/ רשתות חברתיות וכמה כוח יש למילים (ולאייקונים).
קובעים כללים ועורכים חוזה שימוש של 'עשה ואל תעשה', לדוגמא:

'מה שלא תגיד פנים מול פנים, אל תכתוב גם בווטץ אפ או באינטרנט'.

-מדגישים שהבית הוא המקום לשיתוף בקשיים ומצוקות, ולא משנה מה היה...
תמיד ההורים יהיו שם בשביל לעזור.
וכשהם, הילדים, מצליחים לשתף, חשוב לחזק ולעודד על האומץ והכנות שלהם.

-ליצור זמנים משפחתיים אינטימיים של שיתוף,
קירבה ותחושת שייכות (שיחה/ משחק/ ארוחה וכ'ו).
מעבר ליצירת תחושה משפחתית, זאת גם למידה של תקשורת פרונטלית ולא רק דרך מסך.

-חשוב לי להדגיש שוב ושוב, העולם מתקדם לכיוון של תקשורת מינימלית של פנים מול פנים,
עם זאת, אין תחליף לקירבה האנושית ולקשר הבין אישי.